<h1>האשכול — דפוס י-ם, לקוטים מהלכ' בית הכנסת</h1>
<h2>דף כה:</h2>
ונשאל רב שרירא ז"ל על בני אדם שרוצין למכור מקומותיהם בבית הכנסת. ואמר, להא מלתא [לית] דוגמא בגמרא, אי חד בנייה ואקדשיה לשמים היכי מצי חד מזבין, וכי מזבנינן בית הכנסת לזבוני בהו מיני קדושה, והאי בעיא לאו לאפקועיה לקדושה, אלא למיתב לוקח או מאן דניחא ליה בההוא דוכתא, ולא דמיא לאקניתא, וליכא זביני דלוקנינהו לוקח, וכל שכן דינא דבר מצרא, וכל שכן פריעת חוב מההיא דוכתא. וליכא בהא אלא תנאי ראשונים דההוא מדינתא דחייבין למיקם בהון, וכתיב לא תשיג גבול רעך, ותני עלה העוקר תחומו של חבירו בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ עובר בלאו אחד. ותניא נמי מנין למוכר קבר אבותיו שהוא בלא תעשה, ת"ל לא תשיג גבול, יכול אפילו נקבר [אדם] בו, ת"ל בנחלתך אשר תנחל, להודיעך שאם נקבר מת באותו קבר רשאי למוכרו, ואעפ"כ כשימות אותו האיש קוברין אותו שם אע"פ שאינו חפץ כדאמרי' [כתובות פ"ד ע"א] באין בני משפחה וקוברין אותו שם בעל כרחו משום פגם משפחה. כל זה בקרקע שהוא קנין גמור לבעליו, אבל בכי האי גונא קדש הוא וזביני לית ביה, אלא דנהיגי מנהג שהוא מפורסם במאן דרגיל [דיתיב] בדוכתא, ובעי חבריה למיתב ביה, יהיב ליה מדעם וקאי ויתיב אידך כמנהג, ואי לא הוי מנהג והשתא קא מבעי לזבוני, ו[בני] בי כנשתא ממחו בידיה, לית ליה רשותא לזבוני, ולא למיתב בדוכתיה למאן דלא ניחא להו להנך, דהא קברו שהוא קנינו אית להו לבני משפחה למחות, וכל שכן צבור בבית הכנסת שהוא קדש.
